החלטה בתיק ת"א 19479-11-12

1.         לפניי בקשה מטעם הנתבעת (המבקשת) לחילוט עירבון אשר הופקד ע"י התובע (המשיב) כתנאי לקבלת סעד זמני.

2.         הבקשה נוגעת לתביעה כספית אשר הגיש המשיב כנגד המבקשת שבה הוא עותר לחייב את האחרונה בתשלום סך של 320,000 ש"ח אשר לטענתו נגבו ממנו ע"י המבקשת שלא כדין.

            בד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה לסעד זמני לעיכוב ההליכים בתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגד המשיב על ידי המבקשת ואשר פורטו בבקשה, והאוסר על המבקשת לנקוט בהליכי גבייה כלשהם כנגד המשיב במסגרת תיקים אלו, וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית.

3.         ביום 13.11.12 ניתן צו ארעי שכניסתו לתוקף הותנתה בהפקדת עירבון בסך של 10,000 ש"ח. העירבון הופקד ע"י המשיב.

            ביום 12.12.12 ניתן פס"ד המורה על מחיקת התביעה. עם מחיקת התביעה הצו הארעי בוטל, ובעקבות כך הוגשה הבקשה שלפני לחילוט העירבון.

4.         במסגרת בקשתה זו טוענת המבקשת כי יש לחלט את העירבון לטובתה לצורך הבטחת הוצאותיה בהליך זה.

מנגד טען המשיב בתגובתו כי הוצאות משפט אינן בגדר פיצוי בגין נזק שנגרם כתוצאה ממתן הצו. על כן יש לדחות את הבקשה.

            המבקשת הגישה תשובה לתגובה, ובתשובתה טענה כי לצורך טיפול בבקשה לסעד זמני נאלצה לשלם לבא כוחה שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ש"ח. כמו כן, נטען כי בעקבות הצו עוכבו הליכי ההוצל"פ, לכן יתרת החוב בתיקי ההוצל"פ גדלה. הגדלה זו ביתרת החוב מהווה נזק שנגרם למבקשת בעטיו של הצו הזמני. עוד נטען כי העיכוב האמור מנע מימוש עיקול רכבים בהוצל"פ, וגם זה חלק מהנזק שנגרם כתוצאה מהצו. המבקשת הוסיפה וטענה כי הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, היות וכתב התביעה היה פגום וחסר פירוט.

5.         תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות") קובעת:

" פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת הנזק שנגרם."

בבוא בית המשפט להחליט בסוגית חילוט העירבון, יש לבחון אם הבקשה לסעד זמני הייתה סבירה בנסיבות העניין, ואם נגרם לנתבע נזק. על פי התקנה הנ"ל, אין צורך בהוכחת גובה הנזק (להבדיל מעצם קיום הנזק, שזאת על המבקש להוכיח), אך הפסיקה קבעה כי יש להביא כמות מינימלית של ראיות להוכחת גובה הנזק, על ידי מגיש הבקשה (רע"א 98/03 מפעלי גדינסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727).

סבירות הבקשה לצו מניעה נבחנת לאחר מתן פסק דין סופי בתובענה, היינו בדיעבד, גם אם בעת מתן צו המניעה הזמני, בית המשפט ראה בה כבקשה סבירה (בש"א 16718/07, ה"פ 136/04 (מחוזי חיפה) פרחה פאר נ' יורשי רדליך אליהו ז"ל (פורסם בנבו)).

6.         במקרה שלפנינו לא מצאתי כי הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, שכן המשיב טען בתביעתו כי המבקשת גבתה ממנו כספים ביתר ובהתאם לכך ביקש במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל אשר נפתחו נגדו. אומנם תביעת המשיב נמחקה בסופו של דבר על הסף, אך היא נמחקה מאחר והתובע לא הגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם להחלטה שניתנה ביום 28.11.12. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה. על כן ומטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

7.         למעלה מן הצורך, אתייחס לשאלת הנזק שנגרם.

ראשית לכל חשוב לציין כי כעולה מתשובת המבקשת לתגובת המשיב, לאחר מחיקת התביעה, ניתן בכל זאת צו מניעה זמני המורה על עיכוב הליכי ההוצל"פ וזאת במסגרת הליך אחר. למעשה, הליכי ההוצל"פ עוכבו בהתאם לצו הארעי נשוא תיק זה משך 29 ימים בלבד. במילים אחרות, העיכוב הקיים עתה הינו מכוח צו אחר שניתן במסגרת הליך אחר ולא בעקבות הצו שניתן במסגרת תביעה זו. לפיכך ובאשר לנזקים שנטענו לגבי תיקי ההוצל"פ, לא שוכנעתי כי נגרם נזק כלשהו כתוצאה מעיכוב הליכי ההוצל"פ משך 29 ימים. בהקשר זה יצוין כי מדובר בתיקי הוצל"פ המתנהלים מזה שנים רבות.

            כאן המקום לציין כי בנוגע לטענה בעניין הרכבים המעוקלים, הרי שהעיכוב לא הביא לביטול העיקול שהוטל על אותם רכבים או הברחת הרכבים, אלא לעיכוב מימוש העיקול על אותם רכבים משך אותם 29 ימים.

8.         תקנה 364(א) לתקנות קובעת כדלקמן:

                        "בית המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת.." (ההדגשה שלי - נ.ד.מ.)

למעשה מדובר על נזק שנגרם " כתוצאה ממתן הצו" ולא כתוצאה מההתדיינות לגבי מתן הצו. כך גם תקנה 371(א) העוסקת בנזק או בהוצאות " עקב מתן הצו", וזאת להבדיל מתקנות 427, 433 ו- 519 לתקנות העוסקות ב"ערובה להוצאות ההתדיינות בתובענה או בערעור". מכאן ששכר טרחת עורך דין אינו "הנזק" שאליו מתייחסת תקנה 371(א) לתקנות.